בשנת 1999 נישא פלסטיני תושב הגדה המערבית לפלסטינית תושבת ירושלים המזרחית ועבר להתגורר עמה בעיר. לבני הזוג נולדו שני ילדים. הבן הבכור רשום כתושב קבע בירושלים, אולם הבת נותרה חסרת מעמד בעולם, שכן האם נפטרה מסרטן בשנת 2005, בטרם הצליחה להסדיר את רישומה, כמו גם את מעמדו של האב. לאחר פטירתה בטרם עת של אשתו, המשיך האב לגדל את ילדיהם הקטנטנים בירושלים, בה הוא חי ברציפות מזה 18 שנה.

ניסיונותיו של האב במהלך השנים להסדיר את רישומה של הבת ואת מעמדו-שלו לא צלחו. בקשתו לוועדה ההומניטארית המייעצת לשר הפנים לגבי מתן מעמד במקרים חריגים, אותה הגיש סמוך לאחר מותה של אשתו, נותרה ללא מענה, ולימים התברר שהטיפול בה הופסק בטענה חסרת היסוד של אי שיתוף פעולה מצדו.

בקשה נוספת להיתר שהייה מטעמים הומניטאריים מיוחדים הוגשה בשנת 2013, אולם זו נידונה בוועדה ההומניטארית רק בשנת 2016, וחודשים רבים חלפו מבלי שהתקבלה החלטה בעניינו של האב. זאת, חרף העובדה שעל פי חוק האזרחות והכניסה לישראל, על שר הפנים להכריע בבקשות הומניטאריות שכאלו בתוך שישה חודשים מיום הגשת כל המסמכים הנחוצים.

בהיעדר מענה אף בחלוף ארבע שנים ממועד הגשת הפנייה החוזרת לוועדה ההומניטארית, עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ בשם האב ביום 6.7.2017, בדרישה כי שר הפנים יסדיר את מעמדו בישראל.

ביום 31.10.2017, בעקבות העתירה ובטרם התקיים בה דיון, הודיעה המדינה כי שר הפנים החליט, בהמלצת הוועדה, להעניק לאב היתר שהייה בישראל. בהמשך לכך נמחקה העתירה לבקשת הצדדים.

המוקד ימשיך לפעול לעניין רישום הבת כדין כתושבת ישראל.