תושבת ירושלים המזרחית, החיה בירושלים עם בעלה, תושב הגדה המערבית, וחמשת ילדיהם, הגישה בשנת 2009 בקשה לאיחוד משפחות עבור בעלה. בקשה קודמת שהגישה האשה סורבה, לאור המלצת גורמי הביטחון, בשל קשר שמקיים הבעל, לכאורה, עם פעילי חמאס. מאחר שהבקשה לא זכתה למענה פרק זמן ממושך, הגיש המוקד השגה, במסגרתה הוחלט כי הבעל לא יגורש מישראל עד להודעה חדשה. ביום 30.12.2010 שוב העבירו גורמי הביטחון המלצה להתנגד לבקשה בשל מידע על קשר בין האיש לאנשי חמאס. ב-2012 חזרו בהם גורמי הביטחון מעמדתם ומסרו כי אינם מתנגדים עוד לאישור הבקשה. ביום 18.10.2012, במהלך שימוע במשרד הפנים, ציין הבעל כי הוא מועסק ברשות המים של הרשות הפלסטינית. ביום 21.7.2013 החליט משרד הפנים לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות בשל "ניגוד אינטרסים", הנובע מעבודתו של האיש ברשות הפלסטינית. ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים, אשר גררה את רגליה במשך חודשים רבים והשלימה עם ההתעלמות הממושכת של משרד הפנים מההשגה, החליטה עתה למחוק את השגת המוקד, למרות טענתו של המוקד כי יש לדון בבקשה לגופו של עניין. בהחלטתה, אף הוסיפה הוועדה כמה מילים של ביקורת כנגד האופן בו הגיש המוקד את ההשגה, עוד בטרם התקבלה החלטה בנוגע לבקשה לאיחוד משפחות.

ביום 21.5.2014 עתר המוקד לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ודרש להורות למשרד הפנים לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות. המוקד טען, כי תפקידו של האיש ברשות המים, הכפופה לרשות הפלסטינית, אינו בעל אופי פוליטי כלל ובוודאי שאינו מהווה "ניגוד עניינים", המצדיק פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות של בני המשפחה. המוקד מחה בחריפות כנגד הביקורת שמתחה עליו ועדת ההשגה והביע תמיהה על האופן בו מטילה הוועדה על המוקד את האחריות לכך שבקשה לאיחוד משפחות לא זכתה למענה ראוי במשך למעלה מחמש שנים(!).

כבר למחרת היום הוציא בית המשפט צו ארעי, האוסר על גירושו של הבעל מישראל, עד להודעה חדשה. בתשובתה לעתירה טענה המדינה, כי העיכוב במתן התשובה לבקשה לאיחוד משפחות הוא בגדר הסביר וכי הסמכות להכרעה בדבר "ניגוד אינטרסים" אינה נתונה בידי מי שהחליט על כך, ושהחלטתו בטלה למעשה, כי אם בידי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שעדיין לא מסר את החלטתו.

בעוד העתירה תלויה ועומדת בבית המשפט, מסר מנכ"ל הרשות את החלטתו. המנכ"ל הורה לסרב לבקשת האחמ"ש ונימק זאת, שוב, בניגוד העניינים בו נמצא לכאורה הבעל. תחילה החליטה המדינה על דעת עצמה שלא להגיש תשובה לעתירה, שלדעתה התייתרה. רק לאחר ביקורת חריפה שמתח עליה בית המשפט והחלטה על פסיקת הוצאות, ביקשה המדינה מבית המשפט להורות על מחיקת העתירה שהגיש המוקד, כי עתה, משסירב המנכ"ל לבקשה, ההליך המתאים לערעור על ההחלטה הוא הגשת ערר בבית הדין לעררים. המוקד טען בתגובה, כי אין חובה לפנות גם אל בית הדין לעררים אם כבר נעשתה פנייה לוועדת ההשגה ושמכל מקום – גם ההחלטה הראשונה לסרב לבקשה על רקע "ניגוד אינטרסים" ניתנה בסמכות, שכן הנוהל המסמיך רק את מנכ"ל הרשות להחליט במקרים של ניגוד עניינים, מתייחס במפורש למקרים שבהם מדובר במידע מודיעיני או בהתנגדות של גורמי הביטחון לניגוד העניינים, תנאים שלא התקיימו במקרה זה.

בפסק דין מיום 18.6.2015 קיבל בית המשפט את עתירת המוקד והורה לתת לבעל היתר שהייה זמני בישראל. בית המשפט קיבל את טענות המוקד לגבי אופי תפקידו של הבעל ברשות הפלסטינית, שאינו מחייב מצב של ניגוד עניינים. בית המשפט אף קבע, כי גורמי הביטחון, שלא התנגדו בסופו של דבר לאישור הבקשה של הבעל, כמו גם העובדה שמשרד הפנים התעלם לאורך שנים ממהלכי המוקד להסדרת הצווים הזמניים מכוחם נמצא האיש בישראל, מלמדים כי אין ממש בטענות המדינה לקיומה של סכנה אמיתית לפגיעה בציבור בשל אותו "ניגוד אינטרסים". לבסוף, מתח בית המשפט ביקורת חריפה על הסחבת בה נקט משרד הפנים לאורך כל ההליך וחייב את המדינה בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

למרות פסק הדין החד משמעי, שאף הגדיר את יום 2.7.2015 כמועד האחרון להוצאת היתר השהייה, ולמרות פניות חוזרות של המוקד בבקשה לתאם את מסירת ההיתר, השתמט משרד הפנים מחובתו. ביום 6.7.2015 הגיש המוקד בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ודרש לתת לאיש את היתר השהייה באופן מיידי וכן לחייב את המדינה בהוצאות נוספות. לאחר הגשת הבקשה מיהר משרד הפנים וזימן את האיש לקבלת היתר השהייה. המוקד ביקש למחוק את בקשת הביזיון אך עמד על פסיקת הוצאות נוספות כנגד המדינה. ביום 5.8.2015 דחה בית המשפט את טענות המדינה, לפיהן פרק הזמן שהוקצב להוצאת האישור היה קצר מדי ושמכל מקום, כלל אי אפשר לנקוט נגדה בהליכים לפי פקודת הביזיון והחליט לחייב את המדינה בתשלום הוצאות נוסף בסך 5,000 ₪.