במסגרת הסכמי אוסלו הועברה לרשות הפלסטינית הסמכות הבלעדית לרשום במרשם האוכלוסין בשטחים ילדים עד גיל 16, גם אם נולדו בחו"ל, ובתנאי שאחד מהוריהם הוא תושב השטחים. בפועל, חורגת ישראל באופן בוטה מהסכם הביניים, ומתנה את רישום הילדים בכך שיהיו נוכחים בשטחים בעת הרישום. כך שולטת ישראל ברישום בפועל, כיוון שפרט לילדים מתחת לגיל חמש, הרשאים להיכנס לשטחים כנלווים להוריהם, קטינים נדרשים לקבל מישראל רישיון ביקור על מנת להיכנס לגדה המערבית. החל משנת 2000 מקפיאה ישראל לחלוטין מתן רישיונות ביקור.
 
פלסטיני המתגורר בירדן ביקש לרשום את ילדיו במרשם האוכלוסין בשטחים. בשנת 1996, כאשר פנה למת"ק הישראלי בחברון נמסר לו – מסיבה לא ידועה ובאופן שגוי – כי לא ניתן לרשום אותם, כיוון שהם מעל גיל חמש. בשל התשובה שקיבל, ויתר האיש בביקוריו הבאים על הניסיון לרשום את ילדיו. בראשית יוני 2006 פנה אחיו למשרד הפנים הפלסטיני בחברון, וביקש להגיש בקשה לרישיונות ביקור לצורך רישום הילדים במרשם. במשרדי הרשות נמסר לו כי הצד הישראלי מסרב לקבל בקשות לרישיונות ביקור, וזאת בשל החרם אותו החליטה ממשלת ישראל להטיל על הרשות הפלסטינית.

ביום 20.6.2006 פנה המוקד להגנת הפרט בדחיפות אל היועץ המשפטי של הגדה המערבית, בבקשה לתת רישיון ביקור לגדה לבתו של האיש, שעתידה להגיע לגיל 16 בתוך זמן קצר, לצורך רישומה במרשם האוכלוסין. הצבא הגיב בהצעה – שהרשות הפלסטינית תעביר את הבקשה "לאישור הצד הישראלי באמצעות פקיד זוטר, שאינו מזוהה חמא"ס".

באוקטובר 2010 עלה בידי האיש להיכנס לגדה המערבית עם חמשת ילדיו הקטנים, אך ללא בתו שכבר עברה אז את גיל 16, כדי לרשום אותם במרשם האוכלוסין. ההתכתבוית בין המוקד והיועץ המשפטי של הגדה המערבית בעניין הילדה העלו חרס והמוקד נאלץ להגיש עתירה לבג"ץ, להורות לצבא לאפשר לילדה להיכנס לגדה על מנת שתוכל להירשם במרשם האוכלוסין של השטחים. בעתירה טען המוקד כי מדיניות ישראל, המחרימה את פקידי הרשות הפלסטינית ובכך מתנערת מאחריותה ופוגעת בזכויותיהם של העותרים, מהווה הפרה בוטה של החוק הפנימי והחוק הבינלאומי. המוקד הוסיף, כי ההצעה להעביר את הבקשה דרך "פקיד זוטר, שאינו מזוהה חמא"ס" היא הצעה צינית, בלתי מעשית ובלתי חוקית, והזכיר כי הנוהל המחייב את הימצאות מבקש הרישום בשטחים אינו תואם את הסכם הביניים או כל מסמך רשמי אחר.

בדיון בעתירה בבג"ץ הבהירו השופטים כי אינם מקבלים את עמדת המדינה והמליצו לפרקליטה לשקול את העניין בשנית, "כדי שלא יינתן פסק דין שנוגד את עמדתכם". ואכן, כעבור מספר ימים הודיעה המדינה כי היא נכונה, "לפנים משורת הדין", לאפשר את כניסתה של העותרת לגדה לצורך רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני.

לאחר כניסת העותרת לגדה ורישומה במרשם האוכלוסין שם, מחק המוקד את העתירה, תוך שהוא מבקש לפסוק הוצאות משפט לזכות העותרים. המדינה התנגדה לפסיקת הוצאות נגדה בטענה כי דין העתירה מלכתחילה היה להידחות – הן בשל שיהוי ואי מיצוי הליכים והן לגופה – ואילו הסעד המבוקש ניתן למקרה הפרטני בלבד. בית המשפט העליון קבע כי הגשת העתירה והערות השופטים בדיון בה תרמו באופן מהותי לגיבוש עמדת הצבא, וכי עצם הטענה שהסעד ניתן לעותרת לפנים משורת הדין אין בה כדי להקנות למדינה חסינות מפני חיוב בהוצאות. המדינה חויבה בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.