ביום 31.12.2014 שלח המוקד להגנת הפרט לצבא בקשה, לקבלת היתר לביקור בכלא לתושבת הגדה המערבית, שבנה כלוא בכלא נפחא. זאת לאחר שהאם הגישה בקשה לביקור כשמונה חודשים קודם לכן במשרדי הצלב האדום, אולם פנייתה לא זכתה למענה. ביום 24.3.2015 התקבלה במוקד תשובת הצבא, לפיה "האסיר לא מאושר ביקורים". לדברי האם, בנה האחר ביקר את אחיו בכלא חודש קודם לכן, ומכאן שהטענה כי האסיר "לא מאושר ביקורים" מעלה תמיהה. לאור זאת, פנה המוקד לצבא בשנית בסוף מרץ 2015, לשם הסדרת היתר הכניסה לישראל עבור האם, לצורך ביקור בנה האסיר.

ביום 21.4.2015 התקבלה במוקד תשובה נוספת של הצבא, כי בקשתה של האם סורבה על ידי גורמי הביטחון. משכך, הגיש המוקד ביום 29.4.2015 עתירה מינהלית, להורות לצבא להתיר את כניסת האם לישראל לצורך ביקור בנה בכלא. המוקד ציין, כי במהלך שנת 2014 הוגשו לבית המשפט 67 עתירות בגין אי מענה על בקשות לקבלת היתרי כניסה לישראל, לצורך ביקור כלואים; וכי העתירה דנן הינה העתירה ה-21 במספר שהוגשה בעניין זה מאז תחילת שנת 2015. המוקד הזכיר, כי פניותיהם של תושבי השטחים הכבושים לקבלת היתרי כניסה לישראל לשם ביקור בניהם הכלואים בישראל מוגשות בהתאם לנוהל שגובש במסגרת דיון בבג"ץ, בעתירה שהגיש המוקד בעבר (4048/13). עם זאת, הדגיש המוקד, הצבא אינו ממלא את חלקו בהסדר זה וחורג באופן מתמיד ממסגרת הזמנים שנקבעה בבית המשפט.

המוקד ציין בעתירה, כי הזכות לביקורי משפחה במתקני כליאה הינה זכות יסוד – הן של האסירים והן של בני משפחותיהם. כמו כן, שב המוקד והדגיש כי זכויות האדם של האסיר, כדוגמת הזכות לחיי משפחה, נשמרות לו גם בעת מאסרו.

בתגובת המדינה לעתירה נטען, כי "כנגד העותרת מוזנת מניעה ביטחונית" וכי "אין להתיר לעותרת להיכנס לישראל, נוכח מעורבות העותרת בפעילות כספית של בנה הכלוא". בעקבות זאת, ביקש המוקד מבית המשפט לקבוע מועד לדיון בתיק ולבחון אם תשובת המדינה מידתית. עוד הדגיש המוקד, כי מטרת כניסתה של האשה לישראל אינה אלא לבקר את בנה, הכלוא – בניגוד למשפט ההומניטארי הבינלאומי – בתחומי מדינת ישראל.

חרף התנגדותה הראשונית, הודיעה המדינה ביום 15.10.2015 כי "לאור חלוף הזמן ולאחר שהעניין נבחן מחדש אצל הגורמים הרלוונטיים, הוחלט בנסיבות המקרה הספציפי בלבד על אישור בקשת העותרת והתרת הביקור". כבמקרים רבים אחרים, בחרה המדינה להלאות משפחות פלסטיניות ולהניח לדברים להתגלגל לפתחו של בית המשפט; אם מלכתחילה הייתה המדינה נענית לבקשת המשפחה, ניתן היה להימנע מעתירה ומבזבוז זמנו של בית המשפט. בעקבות זאת, בוטל הדיון בהסכמת הצדדים.