ישראל כולאת את מרבית האסירים מהשטחים הכבושים בבתי כלא הנמצאים בשטחה, תוך הפרה של הדין הבינלאומי, ובכך מאלצת את בני משפחותיהם לבקש היתרי כניסה לישראל לצורך ביקור יקיריהם בכלא. החל משנת 2000, ובמהלך שלוש השנים שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל כליל את ביקוריהם של בני משפחות מהשטחים אצל האסירים הביטחוניים. רק בעקבות עתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, החלה ישראל, בהדרגה, ותוך קביעת מגבלות חמורות, לאפשר לאסירים פלסטינים לקבל ביקורים סדירים של משפחותיהם, זאת בכפוף לקבלת היתר לכניסה לישראל לשם ביקור בכלא ובכפוף לכך שבני המשפחה מהשטחים יגיעו לביקור בכלא באמצעות הסעה שמאורגנת על ידי הצלב האדום, בתיאום עם הצבא ובליווי אבטחה קפדנית. באוקטובר 2004, קרוב לשנה לאחר קביעת ההסדר הראשוני בעניין ביקורי משפחות בכלא, התחייבה ישראל, כי בכפוף לאבחון ביטחוני פרטני, תאפשר ביקורים בבתי כלא בישראל, בהיתרים חד פעמיים התקפים ל-45 יום, גם לפלסטינים מהגדה המערבית המוגדרים על ידי הצבא "מנועי כניסה לישראל".

אסיר פלסטיני מרצה את מאסרו בכלא בישראל מאז שנת 2005. אמו, המתגוררת בגדה המערבית, נהגה לבקרו באופן קבוע בכלא. במאי 2011 הגישה האם בקשה להיתר כניסה לישראל לצורך ביקור בנה. באוגוסט 2011, עת חלפו למעלה משלושה חודשים מיום הגשת הבקשה, מסר הצבא לאישה – שמעולם לא נעצרה או נחקרה – כי היא מנועת כניסה לישראל, ולפיכך הועברה בקשתה לטיפול על פי הנוהל למנועי כניסה.
 
ביום 14.3.2013, לאחר כשנתיים(!) ללא מענה, עתר המוקד לבית המשפט המחוזי בירושלים, להורות לצבא להתיר לאישה לבקר את הבן הכלוא. בנוסף, דרש המוקד להורות לצבא לעמוד בהתחייבותו בפני בג"ץ, ולהשיב לבקשות לביקור כלואים בתוך חודשיים וחצי, במסגרת הנוהל הרלוונטי ל"מנועים". המוקד טען כי הזכות לביקור בן משפחה בכלא היא זכות יסוד, הן של העצורים והן של בני משפחותיהם, הנובעת מתפיסתו של האדם כיצור חברתי, המתקיים במסגרת של משפחה וקהילה. עוד טען המוקד, כי פגיעה בזכות יסוד, אפילו מטעמי ביטחון, אפשרית רק מתוך מתן משקל ראוי לזכות היסוד של הנפגע, ורק בכפוף לסטנדרטים של סבירות ושל מידתיות.

בתשובה לעתירה הודיע הצבא, כי החליט לדחות את בקשתה של האישה, בטענה ש"כניסתה לכלא תסכן את ביטחון האזור". הצבא ציין, כי החלטתו נסמכת, בין השאר, על מידע לפיו בחודש נובמבר 2012 ביקרו בביתה של האישה "מספר פעילי חמאס".

ביום 20.6.2013 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו ציין המוקד, כי במועד הנקוב בכתב התשובה שבו האישה ובעלה מהחג' – העלייה לרגל למכה. בהתאם למסורת המוסלמית, נערכה עבורם קבלת פנים חגיגית, במהלכה פקדו את ביתם עשרות רבות של אנשים. המוקד טען, כי אין זה סביר כי האישה תידרש לתהות על קנקנו של כל אחד ואחד מהאורחים, לא כל שכן לשאת באחריות למעשיו. הצבא, מצידו, סירב לבטל את המניעה, בטענו כי היא מבוססת גם על "חומר ביטחוני חסוי". לאחר שבית המשפט בחן את החומר החסוי בדלתיים סגורות, הודיעה המדינה כי הצבא יבחן  את עניינה של האישה בשנית בחלוף חצי שנה, וככל שלא יצטבר מידע חדש, יסכים לאפשר את הביקור. לאור זאת, ביקש המוקד למחוק את העתירה.

ארבעה ימים לאחר הדיון, הופתעה האישה לגלות כי הצבא הנפיק עבורה היתר חד פעמי לביקור בנה, התקף מיום 15.6.2013. כלומר, בעוד זרוע אחת של הצבא עמדה על הסירוב ושכנעה את בית המשפט שכניסתה של האישה לישראל מהווה "סיכון ביטחוני", הזרוע האחרת כבר הוציאה עבור האישה אישור כניסה.