ישראל כולאת את מרבית האסירים מהשטחים הכבושים בבתי כלא הנמצאים בשטחה, תוך הפרה של הדין הבינלאומי, ובכך מאלצת את בני משפחותיהם לבקש היתרי כניסה לישראל לצורך ביקור בכלא. החל משנת 2000, ובמהלך שלוש השנים שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הקפיאה ישראל כליל את נושא ביקוריהם של בני משפחות מהשטחים אצל האסירים הביטחוניים. ממרץ 2003, בעקבות פעילות משפטית של המוקד להגנת הפרט, חודשו הביקורים בהדרגה, בסייגים נוקשים וקריטריונים מגבילים.

הנוהל הצבאי קובע, כי כאשר הצבא מאשר בקשה לביקור בכלא, מקבל המבקר – בן משפחה מדרגה ראשונה של האסיר (כולל סבים וסבתות) – היתר רב פעמי לשנה, המאפשר לו לבקר בכלא ללא הגבלה, ככל שמאפשרות הסעות הצלב האדום (בדרך כלל, פעמיים בחודש), שהוא המארגן את הביקורים הללו. בנוסף נקבע, כי גם מי שהצבא מגדיר כמנוע כניסה לישראל מ"סיבות ביטחוניות", יוכל להשתתף בביקורים בבתי הכלא – אותם בני משפחה "מנועים" יקבלו היתר כניסה חד פעמי התקף ל-45 יום, ולאחר הביקור יוכלו לפנות לצבא בבקשה להיתר נוסף. בפועל, טיפול הצבא בבקשות של המוגדרים כ"מנועים" הינו לקוי, מתאפיין בסחבת קשה ומתארך בדרך כלל לכדי חודשים ארוכים, במהלכם נמנע מבני המשפחה הביקור המיוחל.

אֵם לשבעה מבית לחם, החולה במחלה קשה, ביקשה לבקר את בנה, הכלוא בישראל מאז שנת 2008. בארבע השנים הראשונות למאסרו פגשה האם את בנה שש פעמים בלבד, כיוון שהצבא הגדיר אותה כ"מנועת כניסה לישראל" – למרות שמעולם לא נעצרה או נחקרה – ונתן לה היתרים חד פעמיים, ולעתים רחוקות ביותר. המוקד להגנת הפרט פנה מספר פעמים לצבא, בבקשה שיסיר את המניעה, שהוטלה באופן שרירותי, ללא סיבה או נימוק. מענה ענייני של הצבא לא התקבל.

ביום 20.11.2012 עתר המוקד לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרישה לאפשר לאם לבקר אצל בנה הכלוא בישראל, על ידי מתן היתר כניסה רב פעמי, התקף לשנה. המוקד טען, כי הזכות לביקורי משפחות אצל יקיריהן בבתי הסוהר היא זכות יסוד, הן של הכלואים והן של בני משפחותיהם, וכי מדיניות הצבא פוגעת בזכות לחיי משפחה ומפירה את מחויבותו לאפשר לאסירים הפלסטינים ובני משפחותיהם קשר משפחתי סביר. המוקד הוסיף, כי ברמה העקרונית יש לקבוע נוהל, שיאפשר לבני משפחה – המוגדרים "מנועים" –  של אסירים לקבל היתרי ביקור רב פעמיים, או לחלופין, להתוות מסלול פנייה לצבא בבקשה להסרת המניעה.

ביום 5.2.2013, בתשובה לעתירה, טענה המדינה כי "היענות לבקשת העותרת להנפקת היתר כניסה רב פעמי לישראל התקף לשנה, עלולה לסכן את ביטחון המדינה". המדינה הוסיפה כי "ביסוד החלטת גורמי הביטחון" קיים "חומר ביטחוני חסוי".

שבועיים אחר כך התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בסיומו קבע השופט מועד לדיון נוסף בחודש אפריל, בו "יתייצבו הנציגים של גורמי הביטחון המוסמכים על מנת להציג בפני בית המשפט את החומר הסודי". ואולם, לא עברו אלא ארבעה ימים מיום הדיון ושבועיים וחצי מהודעתה הקודמת, והמדינה הודיעה כי "מגורמי הביטחון [נמסר], כי יסכימו, בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, להסיר את המניעה הביטחונית המוזנת נגד העותרת, באופן שתוכל להגיש בקשה חדשה להיתר רב-פעמי". החומר הביטחוני החסוי והסכנה לביטחון המדינה נעלמו כלא היו.

העתירה נמחקה ובית המשפט חייב את המדינה בתשלום הוצאות המשפט בסך 4,000 ₪. המוקד ממשיך במאבק העקרוני, לאפשר לבני משפחה של אסירים, המוגדרים "מנועים", לקבל היתרי ביקור רב פעמיים ולביטול המניעות הגורפות והשרירותיות שמטיל הצבא.